״זה החלום שלי!״
היה קל לי מאוד לומר את זה.
אבל אני אני כל כך מופנמת וקשה לי לבטא את עצמי מול אנשים שאני לא מכירה, ובכלל, לא יודעת למי לפנות כדי לקבל הכוונה לאן צריך לפנות.
רק דבר אחד ידעתי, יש לי רשימת חלומות שאני רוצה להגשים.
בשבילי המושג ״חלום״ - זה לא התשוקה לכסף, זה לא התשוקה למאכלים טעימים וזה לא טיול בחו״ל.
בשבילי, ״חלום״ - הוא משהו פנימי ועמוק.
זה לתת לסביבה זווית נוספת מנקודת המבט שלי על העולם, זה לצעוק לעולם שיש בי עולם בתוכי, עם אנשים שמטיילים בתוכו, ושגרת חיים שמתנהלת על בסיס יומיומי.
והעולם הזה זקוק למרחב מחיה, זקוק לסביבה תומכת ומכילה שתמלא אותו באנרגיה ומים חיים כדי שלא יחלש וינבול.
האנשים שבתוכו הם הרגשות שלי, הם מערכת הענפים של העץ הקטן שממשיך לצמוח בקצב שלו.
החלקיקים הקטנים ביותר גם הם בעלי משמעות עמוקה וחיונית עבורי, ואלה, כולם - זקוקים לחיבוק וכוחות בכל רגע ורגע.
והאדם היחיד שיכול לתת להם את כל המשאבים הללו זו אני.
וכדי שיהיה לי מספיק כוחות להעניק להם, אני חייבת לשאוב אותם מהעולם החיצוני.
העולם החיצוני - הוא ההיפך הגמור מהעולם הפנימי שלי.
רועש, גועש, מלא מהמורות ואתגרים, הזדמנויות, קפיצות ונפילות.
רעש, בלאגן, בכי, תקוות, שמחה, התפרצויות זעם הנובעות כתוצאה מגירויים סביבתיים המשפיעים עליי.
לא תמיד אני זוכה לקבל את האנרגיה הנצרכת עבורי כדי לתת מחיה לעולם הפנימי שלי, ומשום כך הוא נחלש.
מה שגורם להשפעה ניכרת על מערכת הרגשות הרחבה והעמוקה שלי.
ועכשיו - אותו הדבר רק מזווית הפוכה:
כשאין לי אנרגיות חיצוניות לצאת לעולם החיצוני ולהתמודד מול האתגרים שהוא מזמן לי, אני נכנסת אל העולם הפנימי כדי לשאוב משם את האנרגיות. להיטען כדי להרגיש מעט שכבת הגנה על הנפש שלי מפני כל הבלאגן והסערה שבחוץ. כמין שריון כיסוי כזה ששומר עליי מפני פגיעות רגשיות כאלו ואחרות.
ואני?
אני היא המגשרת בין העולמות.
בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, וההיפך.
אני הדואגת לתרגם לדמויות שלי = מערכת הרגשות שלי = את האנרגיות ששאבתי מהעולם החיצוני לשפת העולם הפנימי שלי, אחרת הם יתקשו לקבל את המחיה והאנרגיות ואולי אף יקבלו אותה בצורה לא תקינה.
וכן ההיפך,
יש פעמים שאני כל כך מוארת מבפנים שאני מקרינה את האור הזה החוצה אל העולם החיצוני ואז אנשים לא מבינים למה אני מחייכת לעצמי כל הזמן, או למה אני מדברת ב״שפה זרה״ להם…
אז אני אחראית לתרגם לעולם החיצוני את האנרגיות ששאבתי מהעולם הפנימי שלי כדי שישמש אותי בצורה תקינה לאתגרי העולם החיצוני, כדי שהאנשים שבו יבינו אותי.
ולפעמים…
אין לי כוחות.
אני מרגישה שאני נופלת לתהומות…
ועמוק שם בתוך התהומות, אני נזכרת שיש רק משהו אחד ויחיד שממנו אני יכולה לשאוב את האנרגיה כדי להתרומם מעל פני המים.
האמונה.
״והיא שעמדה״.
ברגעים המאתגרים ביותר שעוברים עליי היא זו שבאמת מצילה אותי.
היא הצינור שלי, המגשרת ביני לבין ה׳ יתברך.
היא היחידה שעומדת זקופה על תילה, זו שלא מתפרקת בזמני משבר ולא סוגרת את שעריה ברגעי הלחץ והאימה.
וממנה אני שואבת את האנרגיה שלי לשני העולמות, החיצוני והפנימי.
ברגעים בהם אני מרגישה תסכול, חרדה ודמעות חונקות, אני נזכרת בה.
באותה אחת שלא מפחדת מכלום, זו שדואגת לתת לי יד ולהרים אותי מהבור.
האמונה.
והיא מביאה את הילדה הקטנה שלה שתאיר לי את הדרך, התקווה.
אני משתמשת בה כמו פנס להאיר לי את הדרכים החשוכות ולהגיע לנקודות היעד שלי בבטחה.
ואני,
הרבה מתעצבנת על עצמי וכועסת.
כי אני לפעמים תמימה כל כך שאני נופלת הרבה בפח, ולפעמים מערכות ההגנה הכל כך מיומנות שלי לא מצליחות לסנן את הפגיעות הגדולות ביותר ולמנוע מהן לחדור אליי לעולם הפנימי, לעולם הרגשות שלי.
ולכל רגש כמעט הענקתי האנשה מסויימת, שם, מראה חיצוני, צבע, אופי וסגנון התנהגות.
אז הם מבינים אותי הכי טוב.
החברים המתוקים שלי שסומכים אך ורק עליי שאתן להם חיים.
כי הם חיים בתוכי, ואף אחד אחר עדיין לא מכיר אותם בעולם החיצוני.
ואני כותבת ״עדיין״ - משום שנתתי לקלאריון שלי הבטחה (בלי נדר), שיבוא יום וכולם יכירו אותה ואת כל האנשים הקטנים החיים אצלי בעולם.
וכן, זו הייתה הכותרת, ״יש לי חלום״.
ואם בהתחלה חשבתי שזה רק להוציא ספר, או רק להיות מעצבת גרפית ועורכת וידאו, אז כנראה לא פירשתי את זה נכון.
להוציא ספר ולהיות מעצבת גרפית ועורכת וידאו - הם רק האמצעים בהם אני משתמשת כדי לעזור לעולם הפנימי שלי להקרין כלפיי חוץ.
כי החלום שלי, הוא שיבינו ממה אני מורכבת ומי הם ״האנשים״ החיים בתוכי, שמדברים אותי, שמציגים אותי בהמון זוויות ושלל אופנים.
וכן, יש כאלה שיגידו - ״אהה, את בסך הכל רוצה שיבינו אותך?!״
ויש כאלה שלא יבינו בכלל על מה מדבר המאמר…
כן, יש בזה המון עומק.
אני בנאדם עמוק מדי.. מה לעשות…
אבל אני חושבת שמי שעמוק כמוני יוכל להבין, ויותר מרק להבין, יוכל גם להזדהות ואפילו לצעוק את זה - שגם לו יש עולם פנימי כזה שרוצה לצאת החוצה ולדבר לעולם החיצוני.
רק ש…
לפעמים אין את המשאבים.
ומשאבים זה לא רק כסף וקהל מעריצים,
משאבים הם כוחות.
ולא רק כוחות פיזיים, אלא כוחות נפש.
כוחות נפש להתמודד מול התגובות והסטיגמות והקלישאות שזורמים ומסתננים בכל יום אל העולם הפנימי.
לפעמים הכוחות לא מספיקים כדי לפתח מערכות הגנה נגד פגיעות, והעולם הפנימי שלנו נפגע עד כדי התחפרות באדמה עמוק מתחת לפני השטח.
לפעמים אנחנו צוחקים על עצמנו וחושבים שאנחנו משוגעים.. או ליתר דיוק - יותר מדי ״ילדותיים״.
אין לנו אומץ לשתף אף אחד מהחברים שלנו על העולם שלנו, קל וחומר על הסיפורים שאנו ממציאים על הדמויות הבדיוניות שלנו… כי אולי יחשבו עלינו שלא התבגרנו, ושמא זה ילדותי מדי?!
ומה יחשבו עלינו אם נודה שאנחנו ״חס וחלילה״ מחוברים לילד הפנימי שלנו… אוי ואבוי, לא לא, זה מפחיד מדי.
חברים…
אני הייתי שם. (ועדיין)
אני באה מהמקום הזה.
אני באה ממקום שלא מקבל אותי כפי שאני.
אני באה ממקום שיפוטי ולא מכיל.
סביבה שדואגת לזרוק עליי סטיגמות וקלישאות בכל יום כדי לרמוס לי את החלומות שלי ולכבות את האור הפנימי שלי.
למזלי, מאז שהייתי קטנה, לא הייתי מייחסת לזה חשיבות והמשכתי (בדרך נס ממש) את דרכה של הילדה הפנימית שלי.
אומרים שעם הזמן, ככל שיותר מקבלים מכות ושריטות בדרך, משתפשפים ומפתחים עור פיל.
האמת,
אצלי זה ההיפך.
מי אמר שאני לא נפגעת?! ההיפך הוא הנכון, אני נהיית רגישה יותר ויותר ככל שרק פוגעים בי. במיוחד כשמדובר על פגיעה בנקודות הכי רגישות שלי.
אבל בתור לוחמת דובאית אני נדרשת להיות חזקה ולהמשיך ללכת בתוך הסערה והבלאגן, להדק חזק את גלימת הכובע שלי ולעבור בתוך ענן הערפל גם אם הוא זורק עליי דברים כואבים.
אז בחיצוניות אולי אני נראית לכם בחורה אצילית, מכובדת, שיודעת מה היא רוצה מעצמה.
ואולי אני מלאת שריטות מכל המלחמות שעברו עליי ואני עדיין עוברת,
אבל תדעו שמבפנים אני עדיין ילדה קטנה.
ואני כבר לא הולכת לשחרר לה את היד יותר בלי נדר, כי הבנתי שעשיתי טעות איומה ברגע שעשיתי את זה.
הילדה הפנימית שלי הצילה אותי כל כך הרבה פעמים.
היא שומרת עליי ועל רוח הנעורים שלי, ודואגת להבעיר בי את האש הזו מאותו יום שהתפתח אצלי הרצון להגשים חלום.
אני כבר לא מי שהייתי פעם.
אני אחרת.
נהייתי אסרטיבית, ואני כבר יודעת מה אני רוצה.
עדיין יש בי פחדים, אבל אני יודעת היום במה להיאחז כשהם תוקפים אותי.
ולפעמים האינטואיציה שלי לא מאותת לי ברגעים הנכונים, אבל אני יודעת שתחושת הבטן שלי אף פעם לא טועה.
ומכל רגעי השפל שעברתי ואני עדיין עוברת, אני לומדת עוד ועוד דברים חדשים ומקבלת עוצמות וכוחות שלא היו בי קודם.
קראתי לעצמי ״דובאית״ - כי אני באמת כזאת.
ומגיע לי כפיים על כך שניצחתי ובכל זאת, למרות כל המכשולים והאתגרים שבדרך - הצלחתי בחסד ה׳ יתברך להגיע למטרה.
וזו רק תחילת הדרך. הדרך עוד ארוכה…
אבל אם עשיתי את זה והוצאתי את הספר הראשון שלי לאור, זה אומר שהכל, אבל הכללללל אפשרי.
אין דבר העומד בפני הרצון.
והסוד הוא - רצון והתמדה.
כן. כמה שזה קשה. אבל באמת הפעם, זו לא קלישאה.
רצון והתמדה = חלומות מתגשמים.
אז כן, כמו שאמרתי.
זה תמיד היה בי. רק שאף פעם לא היה לי את האומץ להוציא את זה החוצה, לעולם החיצוני.
היום כשהספר שלי נמצא בעולם החיצוני, הוא כבר לא דמיוני יותר.
הוא אמיתי.
הבנתי שזה אפשרי להביא דמיון למציאות.
כל מה שצריך לעשות הוא לרצות. אבל לרצות באמת!
ולא מספיק רק להגיד שאני רוצה, אלא לעשות דברים שיגרמו לזה לקרות.
צריך כל יום להתשדל ולהתמיד.
דרוש המוווון מאמץ. שום דבר לא בא בקלות.
ואם לא יוצא לכם להתמיד כל יום, אז לפחות פעם בשבוע. לפחות פעם בחודש, או פעמיים בשנה.
אבל עדיין, תתמידו.
אל תקטעו את העשיה שלכם.
כשאתם מתמידים במשהו, הוא מקבל סטטוס חדש של רצינות.
כי אני מאמינה שעם עבודה קשה והתמדה וכוח רצון עז, אור בעיניים ואמונה בה׳ יתברך שילך איתנו כל הדרך -
הכל אפשרי.
רציתי לצעוק את האמת הפנימית שלי לעולם החיצוני, שכולם ידעו עליה.
רציתי את זה חזק.
וכמו שאמרתי, לא מספיק לרצות את זה, צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להשיג את זה.
ויש לקחת בחשבון שבמשך המסע הארוך והמטלטל הזה אנחנו עלולים ליפול הרבה לתהומות. יהיו הרבה מאוד מהמורות והמון מילים כואבות, אבל אנחנו - כמו לוחמים אמיתיים לכל דבר ועניין - צריכים לזכור ולהעמיד מלפנינו כל הזמן את המטרה.
רק לדמיין את עצמי עומדת בחנות ספרים ומחזיקה בספר שלי מול כולם - נתן לי בכל פעם אנרגיה חדשה להמשיך במסע הארוך שלי. (שנמשך 11 שנה לספר הראשון… והוא עדיין ממשיך לספרים הבאים בע״ה..)
תהיו חזקים בעמדה שלכם.
אל תתנו לכל מילה של מישהו אחר להפיל אתכם.
יש לכם את הרצונות והשאיפות שלכם, ולכו איתם עד הסוף.
זה שווה את המאמץ.
זה שווה את המלחמה.
המלחמה על החלומות שלכם היא המלחמה הכי משתלמת שיש.
ואם אין אף אחד שיאמין בכם,
תזכרו שיש לכם אותי כאן.
אני מאמינה בכם.
אבל יותר מכל, תאמינו בעצמכם.
אתם יכולים. ויותר מכך, אתם מסוגלים.
אז אם קראתם עד כאן,
מה תיקחו איתכם מהמאמר הזה?
שתפו אותי כאן בתגובות, אשמח מאוד לשמוע ולסייע במה שאוכל.
כמובן הכל ב-0 שקלים ועם תוספת חיוך.
Opmerkingen